סיור יקבים בצפון ואפוד זה לא רק בצבא 

סיור יקבים בצפון – גליל ורמת הגולן

רגע לפני הקיץ עליתי ליומיים לצפון, והוא עדיין ירוק. הגפנים נראות טוב, בינתיים הכל שקט בכל מה שקשור למחלות עלים, כי עדיין לא רואים – זה יגיע עוד כמה חודשים. הייננים רגועים ולא מתלוננים, כמויות הגשם היו טובות, מנות הקור פחות. בסך הכול מצפים לשנה טובה. המוני קרפדות נמצאות בשטח, צבים חוצים מדי פעם את הכבישים, פה ושם שועל מבצבץ, והחזירים רק מחכים שיבשילו הענבים. כנראה שבלילה קר ובאמצע הלילה, החליטו המוני הקרפדות בשטח לישון צמוד לצימר שלי ביקב אסף. אבל היין עשה את שלו, ובאיזשהו שלב הן סתמו את הפה כי הפסקתי לשמוע אותן.

תחילת המסע: יקב אדיר – גליל צפוני

ליקב אדיר הממוקם בפארק תעשיות רמת דלתון, בהובלת האחים יוסי (יינן) ואבי (מנכ"ל) רוזנברג, יש מרכז מבקרים מרשים ובר יין שמשמש לטעימות והדרכה של קבוצות, עם מופע אור קולי מושקע של כמה דקות השונה מכל מה שהכרתם. היינות של יקב אדיר עקביים כבר שנים – מתאימים לאוכל, רמת חומציות מאוד מהנה, ורוב היינות שלהם משתבחים עם השנים.

רוזה ברברה 2018 – חומציות נהדרת, מתיקות קלילה שעוטפת את הפה ולא עוזבת. יין נפלא.

שאנין בלאן 2018 – פירות הדר בוסריים, טעמי לימון. יין מרענן. לאחר כמה דקות בכוס, היין מתפתח נפלא. שאפו.

פטיט סירה 2017 – קטיפתי, פרי נקי מרוכז, שופע. שונה ומרגש.

שרדונה a 2015 – השרדונה הכי קרוב ליינות שאבלי שטעמתי. חד כתער. משחק מרשים של היינן עם כמה סוגי שמרים.

אדום a 2016 – שיראז, פטיט סירה וקברנה פרנק. עמוס פרי צעיר. יין פריך. הקברנה פרנק מעניק ירקרקות נעימה, והיין כל הזמן עובד בפה. יש לו עוד זמן, הרבה זמן. יופי של יין.

יקב אסף: כפר היין קדם

אם רק היה שכל לאנשי מנהל מקרקעי ישראל, הם היו עולים אל רמת הגולן לביקור קצר ביקב אסף, ומבינים מה אפשר וצריך לעשות ביקבים בישראל. יקב מושקע, מסעדה מפנקת, צימרים מדהימים, חדר טעימות, והכל מסביב ירוק ומטופח עד הפרט האחרון.

מואיסה 2014 –  עשוי מענבי קברנה סוביניון מכרם יחידני המטופל ביד נאמנה לאחרונה התגלו נגיעות של  וירוס הליפורול 3 שכבש את הכרם ומאיים עכשיו לפלוש גם לחלקות סמוכות. עושר בלתי נתפס של טעמים, שמגיעים רק אחרי שעה בבקבוק הפתוח. אחרי 24 שעות, היין גורם לדמוע מאושר. מעבר לזה אני לא אוסיף דבר.

רוזה : הפתעה  ממהצבע העז של החדש. ריחות טובים, נקיים. בפה רעננות וחדות, מתיקות בקצוות. יין מושלם לקיץ לוהט.

פינו גרי 2018 – עושר של ריחות וטעמים. אפרסק, משמש. חד ונקי.

יקב בזלת הגולן: פינה קסומה

פינה קסומה מושקעת ומטופחת. חדר טעימות יין מרשים, חצר גדולה לאירועים, וגבר אחד – יואב לוי, שעוטף את הכול באהבה (טוב, יש גם אישה שמפקחת ומאזנת) . מעשנה גדולה, גריל פחמים. בור מים צלולים בעומק של מטר וחצי, שאפשר לרדת אליו מהמגלשה שבנויה על עץ אקליפטוס ענק. ציפורים, צפרדעים, תנים ושאר חיות על ארבע שחוצות את השטח מדי פעם, והיין על השולחן נגמר מהר מדי.

רוזה 2018 –  ללא תווית עדיין (יוצא לשוק בקרוב ) יואב לוי לא עונה לי על השאלה מה יש בו, ואני לא מתעקש. טועם, נהנה, תוך רבע שעה הבקבוק נגמר. צודק יואב – מה אכפת לי מה יש בו. יין טוב. נקודה.

שרדונה 2017 – מורכב מאוד. חמאתי, בשל, מאוד מזכיר את יינות קליפורניה. שאפו.

188 קברנה סוביניון – יין הדגל של היקב. סמל המדינה מעטר את הפקק, וזה היין שקיבל נשיא ארה"ב טראמפ מראש הממשלה שלנו. דם, יזע ודמעות ואושר יש ביין הזה. מושלם.

יקב הר אודם: היקב הכי צפוני

ביקב של משפחת אלפסי יש מרכז מבקרים וחדר טעימות יין, מסביב דשא מטופח. רק צריך לפרוס שמיכת פיקה, לקחת צלחת גבינות משובחות, בקבוק יין, ולשקוע.

ריזלינג 2018 – באף אגוז, תפוח, ומעט לימון. הפה מרוכז ועסיסי. יין יבש ומאוזן להפליא. ריזלינג אחר, מדהים.

אלפסי לבן 2018 – בלנד מענבי שרדונה, ריזלינד ו-ויונייה באותו היחס. יין שעדיין נמצא בחבית. לחובבי הבוטריטיס העדין הולכת להיות הפתעה. הפתעה גדולה.

שרדונה 2018 – ריחות חמאה ולחם קלוי. פה חד, עם מתיקות של פרי טרופי מאוד קל. טעמי הפרי הנוספים נשארים לאורך זמן. יין עוצמתי.

רוזה מסדרת הר אודם 2018 – בלנד מקברנה סוביניון, קברנה פרנק ונביולו. באף חומציות ומינרליות. פה נקי, לימוני. דובדבנים חמוצים והמון שמחה יש ביין הזה.

סירה 2013 – האף שופע גרגרי יער אדומים ושחורים, פלפל שחור, מוקה וזיתים. גוף חסון עם מרקם עשיר ועסיסי,  טאנינים שריריים, והחמיצות נפלאה. אחד הטובים שטעמתי.

יער אודם 2018 – בלנד מענבי נביולו, קברנה סוביניון וסירה (איטלקי וצרפתי יחד בבקבוק). טעמים קלילים של דובדבנים אדומים ופטל. טאנינים מוצקים. בפה חומציות טרייה, פרי בשל ומורכב. יין שלכאורה אמור להיות שובב, מתגלה כיין עם משקל ותחכום.

יקב רמת הגולן: מגלה טפח ומכסה טפחיים

כאן חיכתה לי הפתעה, כי לא נפגשנו ביקב בקצרין אלא נסעתי לאחד הכרמים השמורים ברמה, שעליו משגיח בשבע עיניים הכורם הוותיק משה פשרמן. בכניסה לכרם עבר הרכב בבריכת חיטוי, ובמבט חטוף על הכרם הבנתי שמולי עומד משוגע לניקיון, ואיש שהוא אובססיבי לגבי המשימות שהוא מקבל מהיינן הראשי ויקטור שונפלד. "מה שאתה רואה זה כרם בראון. נקי מווירוסים, נקי ממחלות, עם שיטות הדליה ייחודיות, ורק לסבר את האוזן: אפילו כמות העלים סביב האשכול נספרת, וכול אשכול מקבל את הטיפול המסור והנכון לגביו" אפשר לשמוע את פשרמן מדבר שעות על כרמי הענבים שבטיפולו, והוא מדבר עליהם כאילו היו תינוק בן יום, שצריך לטפל להשגיח ולדאוג שחלילה לא יקרה לו דבר.

לאחר טעימה של ברוט שופע טעמי מינרליות ופרי חד, הגיעה לשטח קבוצת סטודנטים מהמרכז הביוטכנולוגי במרכז הבינתחומי, כחלק מפרויקט היקב למצוא רעיונות חדשים לפתח את מסלול היין, על מנת להביא יותר טיילים ותיירים לחוות ולהכיר דרך מסלולי יין שונים את רמת הגולן ואת היינות שמייצרים באזור. רות שדה, מנהלת השיווק והאסטרטגיה החדשה ביקב, רוצה לקדם תיירות יין ואירועי יין, ולכן החיבור הזה לסטודנטים מעניק ראייה שונה, שיכולה לאפשר ליקב לפתח אסטרטגיות שיותר מתאימות לקהל הצעיר.

מה שתפס את אוזני בשיחה בין הסטודנטים, זה המחקר שנעשה בשנה שעברה ביקב, שבו סטודנטים מהבינתחומי לקחו חלק במחקר שעסק בדרכים להגדלת תצרוכת היין בישראל בקרב צעירים. מחקר בו במשך שנה שלמה עבדו כמה עשרות סטודנטים לכלכלה, שיווק ופרסום, וניסו להציע שיטות חדשות וחשיבה מחוץ לקופסה כדי לפרוץ את מחסום ה- 5 ליטרים ואת גיל שותי היין. לצערי, יקב רמת הגולן החליט לא לחשוף את המחקר ואת ההצעות שעלו בו, וכל בקשותיי לקרוא את המחקר ולפרסמו נענו בתגובה שלילית.

אז מתברר שביקב רמת הגולן אולי יש תשובות, ואולי יש את הנוסחה, ואולי בכלל המסקנה הייתה שאי אפשר. אבל אנחנו לא נדע זאת, כי יקב רמת הגולן הוא יקב פרטי שחברי הקיבוצים בעלי השליטה בו דואגים לאינטרסים שלהם. חבל שלא חולקים אותו מתוך דאגה לענף היין בארץ.

2: היין הישראלי המצליח בעולם שלא שמעתם עליו והעורכת

"היין הישראלי המצליח בעולם שלא שמעתם עליו". ככה באותיות גדולות ובולטות נפתחה כתבתו של מבקר היין שי שגב מאתר Ynet  על יקב אפוד, המקפיד לכתוב את שמו כ-  Ephod. האמת שאני לא מרבה לכתוב על קולגות שלי, אבל מאחר ואני מכיר ומעריך את שי, ואני אוהב את הכתיבה הצינית שלו, אז הייתי חייב להבין איך יקב שמוגדר "המצליח ביותר בעולם" חמק תחת הרדאר שלי כל כך הרבה שנים. מעולם לא שמעתי עליו, מעולם (עד עכשיו) לא טעמתי את יינותיו, מעולם לא ראיתי אותו בתערוכות יין או על מדפי חנויות היין, וככל שהמשכתי לקרוא את הכתבה הבנתי במה מדובר. שי שגב, בכתיבה צינית גאונית, פוגע בול ומבהיר בין השורות כי לא ממש מדובר ביינן, אלא מדובר במחנך. האיש (דוד סוויסה שעלה לארץ מצרפת ב- 2014) הגיע על מנת לחנך את הישראלים מהו יין איכותי, ואיך צריך להכין יין "הוט קוטור". סוויסה הוא מחנך נטול השכלה פורמלית בתחום הייננות. הוא מעיד על עצמו שמעולם לא למד במסגרות מוכרות, מעיד על עצמו שעבד בכל מיני יקבים ובהרבה Chateaux בצרפת. לדבריו, מישל רולאן הוא מורו ואביו הרוחני – "עבדתי צמוד למישל רולאן (יועץ יין מפורסם בעולם, ש.ש.), ולמדתי כל מה שהוא עושה. בכל מטבח ובכל שאטו שביקרתי, למדתי את יסודות המתכון שלהם – ראיתי בדיוק איך לעשות את זה, ואיך לעשות את זה הכי נכון. יין זה החיים שלי, לא רציתי לעסוק בשום דבר אחר".

הכוונה של דוד היא לייצר יין בדיוק כפי שהוא ייצר יין בצרפת. לדבריו, היינות שהוא ייצר הם יינות "הגראן קלאסה" (גילוי נאות: לא יצא לי מעולם לטעום יינות שלו שיוצרו בצרפת). המטרה שלו היא להביא איתו לישראל את כל התרבות הצרפתית והניסיון הרב שצבר בהכנת יין בצרפת. "יינות למרחקים ארוכים", הוא מגדיר אותם.

דוד סוויסה רוצה להביא לכאן לא רק את תרבות היין של צרפת, אלא גם את הטרואר (בית הגידול) האמיתי. הפילוסופיה הזו שלו לא ממש ברורה לי. כל ינוקא שלמד קורס יין בהתכתבות, יודע שטרואר זה מושג די ברור. הוא כולל  את אופי האדמה (הרכב, הקושי שלה, כושר הספיגה וכו'), את האקלים לפרטיו, שיפוע המדרונות, ובעלי חיים וצמחים במרחב הגידול. בשנים האחרונות המושג התרחב, והמושג טרואר מתאר גם את המאפיינים הייחודיים של מקום מסוים, המשפיעים ומעצבים את היין שמיוצר שם. אז אני מנסה להבין את יין הדגל שלו "אביתר" – מדובר בבלנד שהענבים עבורו נלקחו מרמת הגולן, הגליל העליון ובנימינה. יין הדגל שמכיל בתוכו את ההיפך הגמור מהפילוסופיה של היינן. שלושה סוגי טרוארים, שני סוגי ענבים (קברנה סוביניון ופטי וורדו), כשהענבים נקנים מכורמים והיין מיוצר ביקב שירות. אבל העיקר שהוא מנסה לחנך את הציבור הישראלי הנחות והטיפש, מהו יין טוב ואיך צריך לעשות יין. אני מצטט מתוך הכתבה ב- Ynet: "בארץ שותים יין כאילו בורדו הייתה רק בת חמישים, אבל בבורדו יש מסורות ייצור של מאות שנים, וזה מה שאני מנסה להנחיל גם פה". אז היינן כל כך רוצה לשנות פה דפוסי התנהגות שתיית יין, שהוא תמחר את היין הזה בב-  284 שקלים.

ל"יקב" של דוד סוויסה קוראים  Ephod (אפוד)  – לא, לא על שם האפוד שחיילי צה"ל לובשים אותו, אלא אותו חלק ממלבושו של הכהן הגדול בבית המקדש. אותו אפוד שהיו משובצות עליו 12 אבנים יקרות (אבני החושן). אולי זה מסביר את הבקבוק הכבד והמרשים, והתווית שעוצבה באופן מרשים ביותר. כל התוויות של היינות מרשימות. אכן רואים שהאיש שבא מתחום האופנה בפריז, מבין מה זו אריזה שמוכרת את עצמה, יחסי ציבור מבריקים, ובעיקר אובססיה לחשוב שהוא הטוב ביותר.

בשאלתו האחרונה שי שגב אכן תוקע את המסמר הציני עמוק:  "עכשיו אני חייב להבין – איך עד עכשיו לא שמעו עליך בישראל?". התשובה: "אני בן אדם צנוע, ואני מוכר יותר בצרפת ומשווק בעולם. בישראל אני מייצר בין 40,000 ל-50,000 בקבוקים בשנה, ורק עכשיו החלטתי שגם בישראל אני רוצה להיות מותג. אני בדרך לשם". ואם בצניעות עסקינן,  טעימות יין.

אפוד גשר 2016 – בלנד של קברנה סוביניון וסירה, 14 חודשי חבית אמריקאית. צבע יפה, בוהק. ריחות נקיים של פרי בשל. עם מעט תיבול מעקצץ באף. בפה, כמתבקש, פרי אדום עם ירקרקות בקצוות. יין טוב. מחירו 110 ש"ח. מבחינת  (תמורה לכסף – תל"כ), יין שלא צריך לעבור את ה- 70 ש"ח.

אפוד טל רוזה 2017 – בלנד של ענבי קברנה סוביניון וסוביניון בלאן. לא ברור לי על פי איזו שיטה נעשה היין, האם על ידי Free Run או Saignee (דימום), או ערבוב של אדום ולבן. בטעימה היין מאוד חנפני, עם מתיקות מעיקה ואפטר טייסט לא נקי. מחירו 99 ש"ח – VFM לא.

אפוד רגש קברנה סוביניון 2016 – עמוס ודחוס בפרי כבד.  לאוהבי הג'אנר העצי והאלכוהולי והמחוסר איזון, זה היין. מחירו 120 ש"ח – VFM לחלוטין לא.

לסיכום: יקב Ephod שייך ליינן שבעיקר עוסק בלהעצים את עצמו ואת ייחוסו הצרפתי. הניסיון שלו לחנך את הישראלים להבין מהו יין טוב, מראה על חוסר הבנה בסיסי בשוק היין הישראלי על צרותיו ומעלותיו. לא, אין לנו תרבות צרפתית בארץ, ובטח שלא טרואר צרפתי, ואני לא בטוח שאנחנו צריכים או רוצים. מקומה של הגלות בגלות. Ephod הוא לא באמת יקב בבעלות היינן, הכרמים לא ממש שלו. מה שכן שלו זה באמת הרבה ניסיון במיתוג וביחסי ציבור בביגוד, והעורכת ב- Ynet נפלה למלכודת הזו. היא זו שבפועל אחראית על כותרת הכתבה ולא הכתב שי שגב, והיא החליטה להעניק את התואר "היין הישראלי המצליח בעולם שלא שמעתם עליו". איך היא הגיעה למסקנה זו? ואיך אפשר להעניק תארים חסרי ביסוס עובדתי לחלוטין, ועל סמך מה ניתן התואר הזה ליקב, אולי הכהן הגדול יודע.